זה קרה בשנייה.

שניית אחת של הבנה שזה מה שאני רוצה לעשות.

שזה בעצם משהו שחשבתי/חלמתי עליו שנים:

אני לוקחת את הילדים ונוסעת לטייל חצי שנה במזרח !

 

 

 

 

בינינו, זה היה הרגע הקל, רגע של הקלה, רגע של התפכחות. מכאן הכל התחיל להסתובב…

הדבר הכי קשה היה להגיד את זה בקול רם לקרובים אליי.

גם ככה הם לא סגורים על הראש שלי איך הוא עובד, אז עכשיו זה?

מה אני אגיד לכם, כל צלצול בדלת אני חושבת שהנה הגיעו האנשים בחלוקים הלבנים לקחת אותי…

 

 

 

 

 

השאלה שהכי הרבה שואלים אותי זה איך החלטתי?

ישבתי עם חברה ודיברנו על הזמן הזה שהילדים שלנו עוד מוכנים לעשות אתנו דברים, והבנתי שהזמן הזה עומד להיגמר. בגדול, כמובן. אבל תחשבו על זה. בגילאים 13 וצפונה הם יותר עסוקים בעצמם, בחברים שלהם ופחות בנו. ושוב, שלא תבינו אותי לא נכון,זה טוב וזה נורמלי ובסדר אבל הגעתי לנקודה בחיים שיש לי הזדמנות לעשות איתם משהו שאולי לא יתאפשר בשנים הבאות וזה הזמן לעשות את זה.

ואז ראיתי את הסרטון הזה והבנתי שזה הדבר הנכון לעשות:

על מה אתם מתחרטים בחיים?

יופי. החלטתי. ומה עכשיו?… חכו, זה לא כל כך פשוט כל הקטע הזה  של הגשמת חלומות..